(מעשה ב...) סיפור ילדים בלתי הולם

סיפור קצר ראשון שמפורסם בבלוג הזה, אל תדאגו - הוא ממש קצר:


(מעשה ב...) סיפור ילדים בלתי הולם


היא תמיד אמרה שאני צריך לעשות עם עצמי משהו. גם הסיפור הזה, כמו הרבה סיפורים של גברים שעשו משהו עם עצמם, מתחיל בזה שהיא אמרה את זה קודם. התיישבתי לכתוב ספר ילדים. איכשהו זה היה נראה לי פשוט יותר מעוד ויכוח על זה שאין לי חיים מחוץ לשגרה. ספר ילדים זה הפיתרון האולטימטיבי, היכולת שלו להיגמר תוך שמונה עמודים בעלי שש שורות פר עמוד, יושבת בול עם היכולת שלי להיות בטלן ברוב שעות היממה. שלא לדבר על איך העובדה שבספרי ילדים רוב העבודה היא על המאייר, מסתדרת מצויין עם הנטייה הטבעית שלי להאציל סמכויות. אפילו הלוגיקה הבלתי ניתנת לעירעור שלי עמדה לצידי, שהרי אם אכתוב נובל, הכתיבה תהפוך לי לשגרה. במידה וזה יקרה, לא יצרתי לעצמי חיים מחוץ לשגרה, אלא פשוט הרחבתי אותה. עשיתי אותה תובענית יותר. ספר ילדים, לעומת זאת, זה כבר עניין פשוט למדי. כולם בימינו כותבים ספרי ילדים. ללא ספק ספר ילדים.

הכרחתי את עצמי להיצמד לכמה כללי מפתח. הראשון התייחס לכותרת. היא צריכה להכיל חיה כלשהי, עדיפות לחיה שלא נוצלה בעבר למטרות ספרותיות נלוזות כמו זו. לחיה צריך להתווסף חרוז שמתאר פעולה או מצב נפשי. כבר בשלב זה באה לידי ביטוי הנפש היצירתית שלי, זאת שטיפחתי מגיל צעיר. חלפו שנים רבות מאז היום ההוא בו בחרתי לעצמי חיה אהובה. בכיתה ד' כבר הייתי מוכן לחיה שתהיה איתי בקשר מחייב לכל החיים. חיה אהובה אי אפשר להחליף, זה לא כמו קבוצת כדורגל. מיד לאחר ששלפתי את חייתי האהובה מבוידעם זכרונות הילדות, עלה לי המצב הנפשי שלה למוח. ידעתי שאין שום כותרת אחרת בשבילי מלבד: "הקוואלה שלא בא לה".

הכלל השני היה לשמור את זה קל, קצר ולעניין. סופר גדול אולי מעולם לא אהיה, אך בחיי נפשי אני יודע כיצד בני אדם מתנהגים. אני יודע למשל, שהורים שמקריאים לבנם בן הארבע וחצי ספר חדש, מאבדים סבלנות בדיוק אחרי אותו עמוד קצר אחד בעל אותן שש שורות שהזכרתי קודם. בנוסף, אני יודע להבדיל שמה שהבן איבד, זה דווקא ריכוז. לבסוף, וזה כבר פחות עקרוני אך בכל זאת מעניין, אני יודע לקשור את איבוד הסבלנות של ההורה לאיבוד הריכוז של הילד ואת שניהם למאמץ משותף של אבא ובן, כמו במירוץ שקים בפיקניק אמריקאי טיפוסי, לסיים את הספר הזה כמה שיותר מהר וללכת לראות קצת טלוויזיה. הם עוד לא יודעים שהם הולכים לריב על הערוץ – אני כן.

אני צריך הפסקה.

אף פעם לא חיבבתי את המקרה החוזר של סופרים ששואבים השראה מהחיים הפרטיים שלהם. הרי על מה אנחנו משלמים להם שיהיו סופרים אם לא עבור גישה אל נבכי הדמיון המופרע שלהם, המעוות לעיתים. אם כן, עשר דקות אל תוך הרפתקת הכתיבה הראשונה שלי וגם אני נפלתי בפח הכל כך ברור מאליו הזה. מצד שני, את העובדה שאני לא באמת סופר כבר ביססנו, לא?

כשיצאנו להפסקה, התלבטתי לגבי הקונפליקט של הקוואלה, גיבורת הסיפור שלנו. חייב להיות קונפליקט, חשבתי. בהנחה שאין לקוואלה חיבה מיוחדת לתותים, ובנוסף, חוסר גישה כמעט בלתי סביר אליהם, הקונפליקט של הקוואלה יהיה מוכרח להיות רציני יותר, כזה שיעסוק בבעיות יותר ארציות. בעולם של הקוואלה, בואו נאמר את זה ככה, תותים יש בשוק הכרמל וגם בסופר העירוני הזה שפתוח 24 שעות, אם יש ממש חשק בלתי ניתן לריסון. אפילו שעולה שם יותר.

שאיבת ההשראה שלי מחיי הפרטיים הייתה לי מול העיניים כאשר יצאתי להפסקה רק זמן מועט לאחר שהתחלתי לכתוב את הסיפור "הקוואלה שלא בא לה". הקוואלה היא חיה עצלנית כמוני, זו גם הסיבה שהיא החיה האהובה עלי... אולי חוץ מעצלן, עכשיו כשאני חושב על זה.

"נו, איך אתה מתקדם?''

קול שואל מן החדר השני.

"מצויין".

הקול שלי משיב מן החדר שלי.

האמת היא שלא תאמינו אבל ממש הרגע התכוונתי לספר לכם על ההתקדמות שלי. אז ככה, יש לנו קוואלה חמודה בשם מרלה, שכמו שבוודאי הבנתם, יותר מדי דברים לעשות לא ממש בא לה. היא נאלצת למצוא את מקומה בעולם המודרני המהיר והתחרותי (כן כן, יש ביקורת חברתית) והחבר הכי טוב שלה הוא חמוס- סתם כי זה משעשע. הבוס שלה, סנאי כמובן, מפעיל עליה לחץ רב לביצועים גבוהים.

הספר נחל הצלחה. ילדים בכל רחבי הארץ מפתחים רגשות כלפיו. בלי לדעת בדיוק באילו רגשות מדובר, אני יכול בוודאות לומר כי כולם יהפכו לרגש אחד וחזק של נוסטלגיה בעוד כ-15 עד 20 שנה. המו"ל המאושר אישר לי אור ירוק לכתוב עוד 3 ספרי ילדים. האשה מאושרת. אני פחות.

מבקרי ספרות הילדים, ויש כאלה מסתבר, היו חלוקים בדעתם על הספר. כמחצית מהם לא אהבו את הכתיבה שלי ואת הבחירות שעשיתי תוך כדי. כל מבקר וסיבותיו. המחצית השנייה העריכה את המסרים הסמויים.

עד עכשיו אני לא מצליח להבין איך כמעט כולם הבינו שהסיפור ילדים שלי מדבר על אונס.