A bug's life

כולם עושים מחוות עשור למותו של ג'ורג' האריסון, אז גם אני לא רוצה להישאר מחוץ להמולה, ומצד שני גם לא להשקיע יותר מדי בפוסט לזכרו. החלטתי פשוט לתת לכם פה את, בואו נאמר, שבעת השירים האהובים עלי שהאריסון כתב במסגרת פעולתו כחיפושית מן המניין. הפוסט מיועד בעיקר לחובבי חיפושיות שלא מעורים בכל עניין ה"מי כתב מה" ולמכורי חיפושיות שרוצים להתווכח איתי על הרשימה. בשבילכם אני אומר כך: הסדר הוא כרונולוגי. 

נתחיל מהשיר הראשון שהאריסון כתב עם הביטלס, שיר די בינוני האמת, אבל צריך לתת קרדיט למקום ממנו הכל התחיל. האריסון בעצמו לא אהב את השיר אבל הודה שהוא הוביל אותו לכתוב דברים טובים יותר. אפשר רק לקוות שאולי גם אותי הוא יוביל לפוסט עם כתיבה טובה יותר בהמשך. בכל מקרה, השיר הראשון של האריסון עם הביטלס מתוך האלבום "עם הביטלס". איך המשחק מילים מסתדר כל כך טוב? אל תטרידו אותי.

"Don't Bother Me"

אנחנו ממשיכים עם השיר הבא, הפעם האריסון כתב שיר לא רע בכלל, אפילו טוב. בנוסף ג'ורג'י בוי בפעם הראשונה מתפקד בקליפ כזמר ראשי. זה לקוח מתוך האלבום "Help", אתם שואלים למה עזרה? כי אני צריך אותך.

"I Need You"

אני לא אשקר, חשבתי לדלג על "Rubber Soul", אולי האלבום הכי לא מספיק מוערך של הביטלס, לא כי השיר שאנחנו שואבים מתוכו הוא לא טוב, אלא כי אני באמת רוצה להתקדם עם הרשימה הזאת. אבל יש לנו כאן שיר עם סטייל באמת מגניב. איך קוראים לו? נו באמת... זה רשום בכותרת, תחשבו בעצמכם.

"Think for Yourself"

לכל מי שמתנגד על היעדרם של איש המס והשיר ההוא עם הסטייל ההודי מתוך סרג'נט פפר שאין לי כל כך דרך לתרגם לעברית, יש אפשרות להגיב למטה. בינתיים השנה כבר 1967 והאריסון שכר דירה בהוליווד שזה המקום הכי מגניב להיות בו בשנה זו, חוץ מסן פרנסיסקו ולונדון. כנראה בגלל ששירים רבים של הביטלס נקראים על שם רחובות, גם הוא רצה שיר על שם הרחוב החדש שלו בהוליווד. האלבום הוא "Magical Mistery Tour" ואין לי דרך לעשות קישור מגניב לזה.

"Blue Jay Way"

ברוך שהגענו לזמן הזה, נדלג לנו על כמה חזירזרונים קטנים ונסיים עם שלושת השירים שכשאתה אומר "ג'ורג' האריסון" ומוסיף הסתייגות: "לא כזמר סולו" - עליהם אתה חושב. אז כרונולוגית אנחנו באלבום הלבן (הרבה יותר טוב מהספר הלבן). שיר שמארח את אלוהי הגיטרה של לונדון בשנות השישים (לפחות לפני שג'ימי הגיע) - אריק קלפטון. וכל זה קורה בזמן שאצלי בארון, הגיטרה שלי מיבבת בעדינות (כי אף אחד לא נגע בה שנתיים).

"While My Guitar Gentely Weeps"

נסיים במה שלדעתי הוא האלבום הטוב ביותר של הביטלס, וגם שם של רחוב (ואולפנים אבל זה פחות חשוב) - "Abby Road". נתחיל בשיר האהוב על חזאים מכל העולם, נכתב שבתקופה שהאריסון כתב את השיר הזה, הוא היה בתקופה של משבר קשה. קצת קשה להאמין לזה מאחר והאירועים שבגללם הוא כביכול היה במשבר הם:

1. הוא נעצר על החזקת מריחואנה - אתה מפורסם שנעצר על החזקת סמים קלים? לי לא עושים כלום על קצת מריחואנה ואני לא מפורסם עדיין! חוץ מזה, זה רק אומר שהיה לך מריחואנה אז כמה רע יכול להיות?

2. הוא עבר ניתוח להסרת שקדים - מה? זה שילדים קטנים עוברים? שמקבלים גלידה? 

3. הוא עזב את הביטלס זמנית - אוקיי יכול להיות קצת מבאס, אבל תמתין שנה... תראה מה זה מבאס.

אז הנה הוא כתב שיר יציאה ממשבר, שכפי שציינתי משמש גם חזאים כבר עשרות שנים, ופוטנציאלית יכל גם להיות אחלה פרומו לקומדיה ההיא של צביקה הדר... הנה באה השמש. 

"Here Comes the Sun" 

ונסיים בשיר באמת יפהפה, השיר האחרון ברשימה אבל מקום ראשון במצעד האמריקאי, היחידי של האריסון במסגרת הביטלס. אין מה להרחיב, פשוט שיר משהו משהו.  

"Something"

(מעשה ב...) סיפור ילדים בלתי הולם

סיפור קצר ראשון שמפורסם בבלוג הזה, אל תדאגו - הוא ממש קצר:


(מעשה ב...) סיפור ילדים בלתי הולם


היא תמיד אמרה שאני צריך לעשות עם עצמי משהו. גם הסיפור הזה, כמו הרבה סיפורים של גברים שעשו משהו עם עצמם, מתחיל בזה שהיא אמרה את זה קודם. התיישבתי לכתוב ספר ילדים. איכשהו זה היה נראה לי פשוט יותר מעוד ויכוח על זה שאין לי חיים מחוץ לשגרה. ספר ילדים זה הפיתרון האולטימטיבי, היכולת שלו להיגמר תוך שמונה עמודים בעלי שש שורות פר עמוד, יושבת בול עם היכולת שלי להיות בטלן ברוב שעות היממה. שלא לדבר על איך העובדה שבספרי ילדים רוב העבודה היא על המאייר, מסתדרת מצויין עם הנטייה הטבעית שלי להאציל סמכויות. אפילו הלוגיקה הבלתי ניתנת לעירעור שלי עמדה לצידי, שהרי אם אכתוב נובל, הכתיבה תהפוך לי לשגרה. במידה וזה יקרה, לא יצרתי לעצמי חיים מחוץ לשגרה, אלא פשוט הרחבתי אותה. עשיתי אותה תובענית יותר. ספר ילדים, לעומת זאת, זה כבר עניין פשוט למדי. כולם בימינו כותבים ספרי ילדים. ללא ספק ספר ילדים.

הכרחתי את עצמי להיצמד לכמה כללי מפתח. הראשון התייחס לכותרת. היא צריכה להכיל חיה כלשהי, עדיפות לחיה שלא נוצלה בעבר למטרות ספרותיות נלוזות כמו זו. לחיה צריך להתווסף חרוז שמתאר פעולה או מצב נפשי. כבר בשלב זה באה לידי ביטוי הנפש היצירתית שלי, זאת שטיפחתי מגיל צעיר. חלפו שנים רבות מאז היום ההוא בו בחרתי לעצמי חיה אהובה. בכיתה ד' כבר הייתי מוכן לחיה שתהיה איתי בקשר מחייב לכל החיים. חיה אהובה אי אפשר להחליף, זה לא כמו קבוצת כדורגל. מיד לאחר ששלפתי את חייתי האהובה מבוידעם זכרונות הילדות, עלה לי המצב הנפשי שלה למוח. ידעתי שאין שום כותרת אחרת בשבילי מלבד: "הקוואלה שלא בא לה".

הכלל השני היה לשמור את זה קל, קצר ולעניין. סופר גדול אולי מעולם לא אהיה, אך בחיי נפשי אני יודע כיצד בני אדם מתנהגים. אני יודע למשל, שהורים שמקריאים לבנם בן הארבע וחצי ספר חדש, מאבדים סבלנות בדיוק אחרי אותו עמוד קצר אחד בעל אותן שש שורות שהזכרתי קודם. בנוסף, אני יודע להבדיל שמה שהבן איבד, זה דווקא ריכוז. לבסוף, וזה כבר פחות עקרוני אך בכל זאת מעניין, אני יודע לקשור את איבוד הסבלנות של ההורה לאיבוד הריכוז של הילד ואת שניהם למאמץ משותף של אבא ובן, כמו במירוץ שקים בפיקניק אמריקאי טיפוסי, לסיים את הספר הזה כמה שיותר מהר וללכת לראות קצת טלוויזיה. הם עוד לא יודעים שהם הולכים לריב על הערוץ – אני כן.

אני צריך הפסקה.

אף פעם לא חיבבתי את המקרה החוזר של סופרים ששואבים השראה מהחיים הפרטיים שלהם. הרי על מה אנחנו משלמים להם שיהיו סופרים אם לא עבור גישה אל נבכי הדמיון המופרע שלהם, המעוות לעיתים. אם כן, עשר דקות אל תוך הרפתקת הכתיבה הראשונה שלי וגם אני נפלתי בפח הכל כך ברור מאליו הזה. מצד שני, את העובדה שאני לא באמת סופר כבר ביססנו, לא?

כשיצאנו להפסקה, התלבטתי לגבי הקונפליקט של הקוואלה, גיבורת הסיפור שלנו. חייב להיות קונפליקט, חשבתי. בהנחה שאין לקוואלה חיבה מיוחדת לתותים, ובנוסף, חוסר גישה כמעט בלתי סביר אליהם, הקונפליקט של הקוואלה יהיה מוכרח להיות רציני יותר, כזה שיעסוק בבעיות יותר ארציות. בעולם של הקוואלה, בואו נאמר את זה ככה, תותים יש בשוק הכרמל וגם בסופר העירוני הזה שפתוח 24 שעות, אם יש ממש חשק בלתי ניתן לריסון. אפילו שעולה שם יותר.

שאיבת ההשראה שלי מחיי הפרטיים הייתה לי מול העיניים כאשר יצאתי להפסקה רק זמן מועט לאחר שהתחלתי לכתוב את הסיפור "הקוואלה שלא בא לה". הקוואלה היא חיה עצלנית כמוני, זו גם הסיבה שהיא החיה האהובה עלי... אולי חוץ מעצלן, עכשיו כשאני חושב על זה.

"נו, איך אתה מתקדם?''

קול שואל מן החדר השני.

"מצויין".

הקול שלי משיב מן החדר שלי.

האמת היא שלא תאמינו אבל ממש הרגע התכוונתי לספר לכם על ההתקדמות שלי. אז ככה, יש לנו קוואלה חמודה בשם מרלה, שכמו שבוודאי הבנתם, יותר מדי דברים לעשות לא ממש בא לה. היא נאלצת למצוא את מקומה בעולם המודרני המהיר והתחרותי (כן כן, יש ביקורת חברתית) והחבר הכי טוב שלה הוא חמוס- סתם כי זה משעשע. הבוס שלה, סנאי כמובן, מפעיל עליה לחץ רב לביצועים גבוהים.

הספר נחל הצלחה. ילדים בכל רחבי הארץ מפתחים רגשות כלפיו. בלי לדעת בדיוק באילו רגשות מדובר, אני יכול בוודאות לומר כי כולם יהפכו לרגש אחד וחזק של נוסטלגיה בעוד כ-15 עד 20 שנה. המו"ל המאושר אישר לי אור ירוק לכתוב עוד 3 ספרי ילדים. האשה מאושרת. אני פחות.

מבקרי ספרות הילדים, ויש כאלה מסתבר, היו חלוקים בדעתם על הספר. כמחצית מהם לא אהבו את הכתיבה שלי ואת הבחירות שעשיתי תוך כדי. כל מבקר וסיבותיו. המחצית השנייה העריכה את המסרים הסמויים.

עד עכשיו אני לא מצליח להבין איך כמעט כולם הבינו שהסיפור ילדים שלי מדבר על אונס.

יומנו של טבעוני פרק #1

החל מה 11.09.11 אני טבעוני. ובגלל שזה מעניין את כולם (ומתחיל להימאס לי לדבר על זה) החלטתי לתת לכם הצצה מדי פעם אל חיי החדשים כהרביוור (Herbivore), מונח שהיה לי הרבה יותר קל לחיות איתו אם הפירוש של וור היה "מעשן". אני חושב שזה יהיה שונה מרוב האינטראקציות שלכם עם אנשים שלא בקטע של לאכול חיות, אני חושב שאליי יותר קל להזדהות מאשר לחלק מהטבעונים האחרים, כבודם במקומם מונח. אולי האהבה העזה שלי לטעמו של הבשר תגרום לכם להזדהות עם מידת ההקרבה שבעניין, אולי כי ההתמודדות שלי בפעם הראשונה בחיי עם המטבח תשעשע אתכם, אולי תהיה זו ההסתכלות הרציונליות על האישיו והרצון לפנות כמה שפחות לרגש, אולי היעדר הקיצוניות שמאפיינת רתיעה נורמלית מטבעונים ("אוי לא! הצבי הזה פשוט הגיע משום מקום ופגע לנו באוטו! לא יכולנו לראות אותו. אני הולך לבדוק אם הוא מת, לך תמצא בינתיים קרשים למנגל"), ואולי כי סגנון הכתיבה שלי תמיד מבנה אותי כפרוטגוניסט (מה אני אעשה? אני לא יודע אחרת!!!). מי שמעניין אותו הנושא, מוזמן לקרוא. לא תהיה פה הטפה משום סוג, אלא רק תיעוד של חוויות. בעצם, אולי הפרק הראשון יהיה קצת מטיף כי הוא מתאר את הסיבות, אבל זה רק יילך ויפחת בהמשך.  

הפרק הראשון עוסק במעבר לטבעונות

הייתי מעדיף לא להתחיל בגארי יורופסקי. הרצון שלי לצייר את עצמי בפניכם כאדם בעל מחשבה עצמאית, מתנגש עם העובדה שהושפעתי על ידי נואם נלהב עם כריזמה. לצערי, הנראטיבעוניות שלי שזורה איתו, והינני חב לכם את האמת, ואותה אתם תקבלו. אם השם הזה מוכר לכם, זה בוודאי מסרטון היוטיוב בעל הכותרת המבטיחה "ההרצאה הכי חשובה שתשמעו אי פעם". לגירסא שלה בעברית יש בערך 70,000 צפיות, ועוד 10,000 לגרסא העברית המצונזרת, לא ברור למה צריך את זה. זהו נתון גבוה להפליא בהתחשב בכך שלגרסא המקורית באנגלית יש 410,000 צפיות. 83,000 לגירסא בספרדית, פחות מ- 4,000 לגרמנית (וגם לדנית יש משהו כזה אם למישהו איכפת). יורופסקי הוא אקטיביסט למען בעלי חיים שבילה את העשור האחרון בהרצאות ובלהיעצר על דברים מטומטמים. וגם בלהיות מורחק ממדינות שונות, חלקן כאלה שאין להן שום בעיה להחזיק תושבים כמו בראיין אדאמס. אם בכל זאת אקדיש לו מספר מילים, הסיבה תהיה חייבת להיות כדי לספר איך הוא נכנס לכל העסק: אביו היה ליצן קרקס. 

אז ההרצאה ההיא (למרות היותה רחוקה ממושלמת) שינתה לי קצת את התפיסה, ואז התחלתי לקרוא כל מיני מאמרים וטיעונים של בעד ונגד. לא מצאתי טיעוני "נגד" לטבעונות שהצליחו לעבור את הביקורת שלי. התחלתי כבר לייצר עמדה חדשה בנושא, ואז באה צפייה בסרט Earthlings שעשה "פיניש הים" סטייל מורטל קומבט לכל צד בי שרצה לדבוק בקטע הזה של אכילת בשר. זהו סרט שפונה המון לרגש, ובלתי אפשרי להתבונן בו ברציונליות גרידא, אז ליתר דיוק, זוכרים את ה-Finish him של קאנו? אז זה מה שהסרט עשה לי.   

בקצרה, מבלי להרחיב יותר מדי עקב חשש גובר שתראו פוסט זה כהטפה או שתרגישו אנשים פחות טובים בגללי, הסיבה שעברתי את ניתוח שינוי המין המטאפורי הזה היא העיקרון שלא ניתנה לנו זכות יתרה על חייהם של בעלי החיים האחרים. הם חולקים איתנו מודעות לעולם ויכולת להרגיש ולחוות, הם מסוגלים לסבול בדיוק כמונו. 
תגובות נפוצות לזה:

-נועדנו לאכול בשר/זה בטבע שלנו.
-לא "נועדנו" לעשות כלום. אנחנו שואפים להיות בני אדם אינטילגנטים אז בואו נפסיק עם המחשבה שיש לנו ייעוד אפריורי לקיומנו. גם אם כן, אכילת בשר היא לא אחת כזו.  

-בשר זה בריא, בני האדם הם קרניבורים.
-לא הוא לא ולא אנחנו לא. תראו, בריאות מעולם לא הייתה גורם מבחינתי. אני יכול לחיות בצורה הרבה יותר בריאה מאיך שאני חי היום - אבל אני לא. הייתי, למשל, אוכל משהו לא בריא וממש טעים אם אף אחד לא היה צריך למות בשביל זה. מסיבה זו, אני לא ארחיב על הפן הבריאותי, אבל תהיו בטוחים שעל כל מחקר שאומר שבשר זה בריא (ואתם תראו כאלה, לתעשיית הבשר יש לא מעט כסף להשקיע עליהם) - יהיו שניים שאומרים את ההיפך.

-אבל זה טעים.
-אוי כמה שזה נכון. 

-זה שרשרת המזון.
-בשרשרת המזון (אני לא מתקן אותם שקוראים לזה "מארג מזון". מאבדים קשב של אנשים כשנתפשים כמתנשאים) חיות אוכלות את מה שהן גם יכולות להשיג ולעכל וגם צריכות כדי לשרוד. אנחנו לא צריכים יותר לאכול חיות כדי לשרוד. 

אוקיי, מכירים את זה שמוסר הוא תמיד יחסי? משתנה בהתאם למקום, זמן וסיטואציה? נניח, 'אסור להרוג' לא יכול לתפקד כאמת מוסרית אבסולוטית כי יש לפעמים הגנה עצמית או לפעמים אתה יכול להרוג מישהו שהצהיר שהוא הולך להרוג אחרים. אז המוסר שלנו גם משתנה בהתאם לסיטואציה שאנו נמצאים בה, וזה על האינטיליגנציה שלנו להחליט אם כרגע וכאן - זאת הבחירה הנכונה או האלטרנטיבה. אני אתן דוגמא: אני מניח שחלקכם הגדול מתנגד ללכת עם פרוות או מעילי עור, נכון? כי אולי בעבר האדם היה חייב להרוג פרות ולהשתמש בעור שלהן כלבוש על מנת לשרוד בתנאי קור קשים. היום אנחנו יודעים לייצר בדים סינטטיים ותנורים ומפזרי חום שאם אתה מניח עליהם משהו לדקה הם מתחילים להסריח את החדר ולגרום לאבא שלך לצעוק עליך שאתה לא אחראי. איפה הייתי? כן, בגלל שיש לנו את כל אלו, אז ללכת עם עור של פרה נתפש יותר טוב בקונצנזוס כפעולה בלתי מוסרית. אבל זה רק כי יש לנו את הטכנולוגיה הזאת יותר זמן. את ה"הרגל" שהיה לבני האדם  לבגדי עור, הספקנו לאבד עוד לפני שאנחנו נולדנו. 

על פי אותו עיקרון, היום אנחנו יודעים לייצר באופן מלאכותי כדורים וזריקות של B12, הויטמין היחידי שהגוף שלך צריך ולא יכול לקבל משום מקור אחר (בהנחה שאתם לא ממש אוכלי אדמה או ירקות לא שטופים), אז אין לנו צורך להרוג חיות בשביל ה-B12 שלנו. ועוד דבר אחד על זה: נמר הורג את הזברה כדי לאכול ולהאכיל את המשפחה שלו (או השבט או משהו כזה, מה אני זואולוג?) אבל הוא לא מפטם, הוא לא הורג בשיטתיות ובאכזריות, והוא אף פעם לא נותן לבשר להתקלקל.

זה נראה לי מספיק להיום. 

בפרק הבא של יומנו של טבעוני (פרק #2):
למה טבעוני ולא "רק" צמחוני?
תיעוד של ימי הראשונים כטבעוני (ספויילר: אכלתי בטעות בשר על היום הראשון)  

מציב רף

בצד ימין אתם יכולים לראות בלוגים שאני ממליץ עליהם, אחד מהם הוא של קן לוין, אשר כבר כמה עשורים כותב לסיטקומים שונים בארה"ב. הוא כתב לסימפסונים, לכולם אוהבים את ריימונד, לפרייז'ר ולדארמה וגרג - אבל אף אחד לא מושלם. הבלוג של קן לוין נבחר לאחרונה על ידי המגזין טיים לאחד מ-25 הבלוגים הטובים ברשת, ויש לו גם יותר מ-8 מיליון צפיות אם אתם מאלה שחושבים שרייטינג מעיד על איכות. למרות שאם אתם קוראים את הבלוג הזה אז כנראה שאתם לא.

למה אני מספר לכם את זה? 

קודם כל כי הבלוג שלו מומלץ.

שנית, השבוע הוא חגג יומולדת 6 לבלוג, והסביר איך הוא התחיל. אז בהתחלה הוא היסס לגבי כתיבה מהחשש שזה לא יהיה מצחיק ושלא יהיה לו על מה לכתוב. הוא התייעץ עם חבר בלוגר שלו שייעץ כי הכי חשוב זה לכתוב כל יום. אם אנשים ייכנסו וייראו ששום דבר לא השתנה, הם לא יחזרו. אז עכשיו, לא רק שאין לו על מה לכתוב, אלא הוא צריך גם לכתוב על זה כל יום. 

אז בכל זאת למה אני מספר לכם את זה? 

אני הולך לנסות לעדכן משהו בבלוג כל יום! 

לפעמים זה יהיה מעניין, לפעמים מצחיק, לפעמים גרוע. מדי פעם יהיה לי משהו להגיד, ורוב הזמן יכול להיות שאני פשוט אצוטט מבלוגרים טובים ממני. קצת כמו היום. מתישהו אני צריך להגיע לשמונה מיליון האלה! 

אולי אני צריך לעבור לאנגלית?

לא בטוח, אולי לפעמים. כרגע אני אעדכן אותכם במה שעתיד להיות בבלוג אחרי המעבר לעדכון יום יומי: מחשבות לגבי סיטואציות מהיום -יום (כן, זה כל הקטע של יום יומי), שירים (כמו שהיו עד עכשיו), פוליטיקה ואקטואליה, כדורסל (בעיקר NBA עכשיו שהשביתה עומדת להיגמר), חוויותי כטבעוני טרי (התחלתי כבר לכתוב את הפוסט הראשון- הוא יפורסם בקרוב) וגם על אתאיזם, שאני די מאמין שהוא יותר נכון מהאופציה השנייה... איך זה נקרא? תאיזם! 

אז תישארו בסביבה, תירשמו מצד ימין, איפה שרשום Join my Cult (תצטרפו לחבר'ה שלי) ותתחילו לקבל עידכונים יומיים. כי כנראה עדכונים שבועיים על חייו של בטלן לא מספיקים

שבוע טוב אנשים! 

   

זוכר את זה, ארי שמאי? הא? הא?

ב-16 באוגוסט פורסמה ב-Ynet כתבה המסכמת תגובות של אישים שונים, בעיקר מעולם הזמר המזרחי, לפרשת מרגול שבדיוק התפוצצה. אותן התבטאויות היו ברובן אוהדות כלפי הזמרת, כמובן, תחת טיעונים חסרי כל בסיס של אלו שצוטטו שם. פוסט שפירסמתי בפייסבוק באותו יום, בצירוף קישור של הכתבה היה ככה, במילים המדוייקות הללו:


שיעור בטיעונים לא רלונטיים ונקיטת עמדות לא מבוססות:
אבי ביטר: "אפילו פרנק סינטרה הגדול שר למאפיה"
"אני לא מאמין שזמרת בקנה מידה כזה גדול תעשה דברים כאלה"
"גם זמרים אשכנזים מחוברים לעולם התחתון"
ארי שמאי: "לעולם לא אאמין שהיא באמת שלחה עבריינים לאמרגן שלה"
"לא רק הזמרים המזרחים קשורים לעולמות הפשע, מספיק להיזכר בדודו טופז"
יוני רועה: "יש קשר בין עולם הפשע לזמרים המזרחיים בכך שזה ז'אנר שהם אוהבים"



אתעלם לרגע מההשוואות הגרועות לסינטרה ולדודו טופז, שברור כי אין להן כל קשר למציאות, ואתייחס למה שבאמת מפריע לי, התבטאויות שקהל מסויים אשכרה מייחס להן חשיבות. התבטאויות כמו זו של אבי ביטר ("אני לא מאמין שזמרת...") מגלמות את כל מה שאני שונא בתהליך נקיטת עמדות של האדם הממוצע. בטרם התבררה חצי עובדה, בטרם הגברת צנעני עצמה הספיקה להגיב להאשמות, אנשים מחפשי כותרות כמו אדון ביטר מיהרו למסור את עמדתם על סמך התפיסה שלהם על הזמרת. באותה מידה יכלו גם לשאול אדם מהרחוב והוא היה עונה על סמך היכרותו, אפילו הטלוויזיונית, עם מרגול. סטיתי מעט מן הנושא. בכותרת כתוב "שמאי". 

מעל כולן הרגיזה אותי תגובתו של ארי שמאי, כנראה מעצם היותו עו"ד, שבתגובה לאותו פוסט בפייסבוק, כתבתי כך:

מעצבנת אותי דרך הסקת מסקנות של אנשים. באמת שנראה לי שכל המרואיינים בכתבה גוייסו על ידי אנשי היח"צ של מרגול כדי להתקיף את התקשורת בהצהרות על חפותה. הבעיה: שנותנים לאנשים כמו אבי ביטר להגן על מרגול, מה אתם מצפים? האכזבה: עורך דין בישראל שאומר משפט כמו "לעולם לא אאמין שהיא באמת שלחה עבריינים לאמרגן שלה" - אפילו אם היא תתוודה? אפילו אם יימצאו הקלטה של שיחת טלפון בה היא שולחת עבריינים? 


לא עבר "עולם". עברו שלושה חודשים בסך הכל, והנה, מרגלית צנעני מאשרת ומודה. לגבי ארי שמאי? הוא לא צריך להודות שטעה, הזיכרון שלנו קצר מספיק מכדי להכיל את כל השטויות שאנשים מדברים. כמו שמאי אמיתי, הוא יכל להעריך, בעת אמר את אותם דברים, כי הנזק הפוטנציאלי באם תוכח אשמתה - יהיה מזערי. לעיתים רחוקות אנחנו זוכרים מה אנשים אמרו כשהם אמרו משהו, אבל אנחנו כן זוכרים שהם דיברו, ואנחנו מפתחים קונספציה מסויימת לגבי אופי הדברים. במקרה זה, ארי שמאי קיבל כמה שורות בכתבה ראשית ב-Ynet, יצר רושם של אמפטיה כלפי הזמרת, ובו בעת "אנטי ממסדי". הוא יודע שהוא לא צריך לעמוד מאחורי הדברים שאמר. 


דרך אגב, משהו קטן על פייסבוק - ארי שמאי ואסף אטדגי חברים. לא יודע מה איתכם, אבל אם מישהו היה מגן באופן נחרץ על מישהי ששלחה אלי את העולם התחתון, זו עילה מספקת ל unfriend את אותו אדם. 

דופק את ראשי בקרש של המיטה

כדי לשמור על הבלוג בחיים, הגיע הזמן לפוסט נוסף - אבל אין לי ממש זמן לכתוב עכשיו אחד כזה. 

אז הנה שיר ישן שלי שעוסק בסוגיה "מערכת יחסימית", שנייה לפני שהולכים לישון.... תמיד.

הז'אנר נקרא ספוקן וורד ואם שמעתם אותי פעם מבצע את השיר הזה על במה, נו אז הייתם ביום ההוא בבלום בר.

הנה שיר:

תראו אני אולד פאשיין, אולד סקול, אולד ספייס

אולד קאט וניו טריקס לא באים לי נייס

יש שיאמרו בחור אנלוגי בעולם דיגיטלי

אז כשעשיתי דיגי לטלי, היא הסתובבה ואמרה לי

אתה אף פעם לא עושה בשבילי שום דבר רומנטי

תפסה אותי לא מוכן זאתי, כי אני כבר תוך כדי נמנמתי

ואני בקטע של פרחים מדי פעם והליכות ארוכות בים על החול

אבל היא לא רוצה בחור רומנטי, היא רוצה בחור פוסט-רומנטי שישים לה איזה- פוסט רומנטי על הוול

ואני יודע מה זה פוסט רומנטי, אבל מעדיף להכין לך איזה טוסט רומנטי כשאת בחורף מתחת לפוך

ואם הייתי פלצן הייתי מוסיף גם איזה רוברט פרוסט רומנטי, אבל יודע מנסיון שפלצנות לא הולכת טוב עם פוך...

אפילו אם אותנו זה תמיד מצחיק

והנה היא שוב/ שומרת את כל הבעיות שלנו לשיחות כרית

ומתלוננת שאני מתעפ"ץ מולה, נו, למה ציפית?

אני משתדל להתרכז אבל מוצא את עצמי לפעמים מחוץ לשיחה

רק קולט ממנה מילים בודדות ושוב את רגלי מחוץ לשמיכה

קופאות לי האצבעות ברגליים ונדמה לי שזה השם שלו שהיא שוב אומרת

השמיכה הזאת קצרה בשביל שניים, מחר אצעד לי לבד בדרך הפחות מתויירת


אחחח.... זה מה שהנכדים שלכם יילמדו לבגרות בספרות, תאמינו לי

הבלוג חוזר כדי להמליץ על זמרת - קוראים לה סלה סו

אין לי מושג איך הגעתי לזה. ייתכן שהיה זה חבר ששלח לי לינק, אולי סתם שיטוטים חסרי פואנטה ב"יו-טיוב" בניסיון להתחמק מכל סוג של עשייה פרודוקטיבית. אני לא זוכר כעת איך זה קרה, איך לפני בערך שנה וחצי הגעתי לסרטון עם קצת מעל 4 מיליון צפיות הנושא את הכותרת המעט גזענית "נערה לבנה חורזת כמו ג'מאייקנית" – אבל אני ממש שמח שזה קרה. בסרטון, סלה סו (Selah Sue), נערה בלגית אז בת 19, עולה עם גיטרה אקוסטית ומבט מבויש בעיניים ומבצעת גירסא גולמנית ומחוספסת של הלהיט הראשון שלה "ראגאמאפין", במהלכה היא שובה אולם שלם בעזרת הקסם הבלתי נגמר שלה. אולם שלם ולפחות בחור אחד שיושב מול הלפטופ שלו, פותח גוגל במקביל וכותב "כרטיסי טיסה לבלגיה" בשורת החיפוש. היום, חצי שנה אחרי שסוף סוף יצא אלבום הבכורה שלה, הגיע הזמן לספר לכם על הזמרת הכי מגניבה שאתם עדיין לא מכירים.  

נערה לבנה חורזת כמו ג'מאייקנית ב"יו-טיוב" (הגירסא עם ה-4 מיליון צפיות הוסרה אבל זה אותו סירטון בדיוק).

סלה סו גדלה בעיירה לפדאאל בבלגיה, עיירה כל כך קטנה וחסרת חשיבות, שאני לא יכול לספר לכם אפילו כמה קטנה היא, כי לפי ויקיפדיה, היא ממש חסרת חשיבות. לעומת התמונה של העיירה הבלגית השלווה, שנות התבגרותה לוו בבעיות פסיכולוגיות רבות. היא פיתחה אובססיות מורבידיות, ביישנות פתולוגית, וסבלה רבות מהערכה עצמית נמוכה. נעה על סקאלה שבין חוסר ביטחון עצמי ומלא פוביה-חברתית, המסבירה את המבט המבויש הזה שסיפרתי עליו. היום, היא יכולה לספר על הפסיכולוגים שעזרו לה, לפני שלימודי פסיכולוגיה עזרו לה אף יותר. סלה עולה על במות מגיל 16, רק היא וגיטרה אקוסטית שיושבת לה עם רצועה על הצוואר, אל מול כל הפחדים הכי גדולים שלה. על זה היא שרה "אבל אני, אני צריכה להתמודד עם זה, זאת מי שאני ושום דבר יותר. אז תפסיקי להתבכיין, תשתלטי על עצמך ושירי את השיר המזדיין" (מתוך Fyah Fyah). פתאום הנערה התמימה והשבירה לא נראית כל כך תמימה ושבירה, נכון?

פייה פייה (אש אש). על פחדים, דיכאונות, משברים ולהיכנס בהם בכל הכוח.

  

סיפור ההצלחה שלה הוא, למעשה, זהו של העולם המודרני. אין פה רגע קסום ומקרי כמו בסיפורים הרומנטיים בהם אמרגן צעיר מבלה בטעות בערב מיקרופון פתוח, רק כדי לשמוע את הזמרת הכי מרגשת ששמע מעודו, או להקה שבונה לעצמה קהל מעריצים אדוק במועדונים לונדונים אפלים. סיפורה של סלה סו הוא הכול פרט לזה, אבל גם לא "כוכב נולד". היא התגלתה על ידי חברת תקליטים הצרפתית "Because", עקב כמות השמעות מכובדת של השירים שלה ב"My Space". ההצלחה שלה שזורה עם התפתחות העידן הגלובלי והדיגיטלי. ואחרי "מיי ספייס" הגיעו 4 מיליון צפיות ב"יו-טיוב" ל"ראגאמאפין", ואחרי זה הגיע זמן לאלבום ראשון.

סלה סו שואבת את ההשראה המוזיקלית שלה משתי זמרות בעיקר, לוריין היל ואריקה באדו. את השם "סלה" (שמה האמיתי הוא סיין פוטסייס) היא לקחה משיר של לוריין המוקדש לבנה. היא לא מתביישת, ולהיפך, אפילו מתגאה בלהזכיר את באדו והיל כמודלים לחיקוי עבורה. בתחילת דרכה היא נהגה לבצע קאברים לשירים של השתיים, כולל "Appletree" המצויין של באדו ו"Lost Ones" הלא פשוט בכלל של היל. בתור כלל, ניתן לזהות השפעות נוספות של סלה, פשוט על ידי האזנה לקאברים שהיא מבצעת. ניתן למצוא באינטרנט גירסאות שלה גם ל"Valerie" של איימי וויינהאוס ול"Daydreamer" של אדל, אך אל תטעו, סלה סו אולי שואבת השראה מזמרות שונות, אבל התמהיל הייחודי שמתקבל כתוצאה הוא כל כולו היא.

קאבר של סלה סו ל"Appletree" של אריקה באדו.

  

 

האלבום עצמו מכיל שירים נוגים כמו "Please" ביחד עם סי לו גרין (שגם הפיק את האלבום), ושירים קיצביים שמקומם להפוך ללהיטים מאסיביים כמו "Crazy Vibes" או "This World". בשנה הבאה צפויה ההשקה של האלבום בארה"ב ובבריטניה ואז נוכל לראות האם היא תוכל לשחזר את ההצלחה שלה מצרפת ובנלוקס, וכתוצאה מכך, כמובן גם לחדור לחיינו כאן בישראל. בין אם זה יקרה ובין אם לא, המבחן האמיתי שלה יהיה באלבום השני, מה תעשה המוסיקאית המלנכולית אחרי שניצחה חרדות ופוביות? על מה יישאר לכתוב כאשר הכול שמח בחייה של סלה סו? אני, באופן אישי, מקווה שהיא תצליח לכתוב עוד אלבום דומה ברמתו, העיקר שהכול באמת יהיה שמח בחייה של סלה סו. היא לא באה להחליף את איימי וויינהאוס, אבל אם אתם מכורים וזקוקים לתחליף לאיימי בחייכם – הנה אחלה פיתרון בשבילכם.    

"This World" – השיר שפותח את האלבום וסוגר את הכתבה