הבלוג חוזר כדי להמליץ על זמרת - קוראים לה סלה סו

אין לי מושג איך הגעתי לזה. ייתכן שהיה זה חבר ששלח לי לינק, אולי סתם שיטוטים חסרי פואנטה ב"יו-טיוב" בניסיון להתחמק מכל סוג של עשייה פרודוקטיבית. אני לא זוכר כעת איך זה קרה, איך לפני בערך שנה וחצי הגעתי לסרטון עם קצת מעל 4 מיליון צפיות הנושא את הכותרת המעט גזענית "נערה לבנה חורזת כמו ג'מאייקנית" – אבל אני ממש שמח שזה קרה. בסרטון, סלה סו (Selah Sue), נערה בלגית אז בת 19, עולה עם גיטרה אקוסטית ומבט מבויש בעיניים ומבצעת גירסא גולמנית ומחוספסת של הלהיט הראשון שלה "ראגאמאפין", במהלכה היא שובה אולם שלם בעזרת הקסם הבלתי נגמר שלה. אולם שלם ולפחות בחור אחד שיושב מול הלפטופ שלו, פותח גוגל במקביל וכותב "כרטיסי טיסה לבלגיה" בשורת החיפוש. היום, חצי שנה אחרי שסוף סוף יצא אלבום הבכורה שלה, הגיע הזמן לספר לכם על הזמרת הכי מגניבה שאתם עדיין לא מכירים.  

נערה לבנה חורזת כמו ג'מאייקנית ב"יו-טיוב" (הגירסא עם ה-4 מיליון צפיות הוסרה אבל זה אותו סירטון בדיוק).

סלה סו גדלה בעיירה לפדאאל בבלגיה, עיירה כל כך קטנה וחסרת חשיבות, שאני לא יכול לספר לכם אפילו כמה קטנה היא, כי לפי ויקיפדיה, היא ממש חסרת חשיבות. לעומת התמונה של העיירה הבלגית השלווה, שנות התבגרותה לוו בבעיות פסיכולוגיות רבות. היא פיתחה אובססיות מורבידיות, ביישנות פתולוגית, וסבלה רבות מהערכה עצמית נמוכה. נעה על סקאלה שבין חוסר ביטחון עצמי ומלא פוביה-חברתית, המסבירה את המבט המבויש הזה שסיפרתי עליו. היום, היא יכולה לספר על הפסיכולוגים שעזרו לה, לפני שלימודי פסיכולוגיה עזרו לה אף יותר. סלה עולה על במות מגיל 16, רק היא וגיטרה אקוסטית שיושבת לה עם רצועה על הצוואר, אל מול כל הפחדים הכי גדולים שלה. על זה היא שרה "אבל אני, אני צריכה להתמודד עם זה, זאת מי שאני ושום דבר יותר. אז תפסיקי להתבכיין, תשתלטי על עצמך ושירי את השיר המזדיין" (מתוך Fyah Fyah). פתאום הנערה התמימה והשבירה לא נראית כל כך תמימה ושבירה, נכון?

פייה פייה (אש אש). על פחדים, דיכאונות, משברים ולהיכנס בהם בכל הכוח.

  

סיפור ההצלחה שלה הוא, למעשה, זהו של העולם המודרני. אין פה רגע קסום ומקרי כמו בסיפורים הרומנטיים בהם אמרגן צעיר מבלה בטעות בערב מיקרופון פתוח, רק כדי לשמוע את הזמרת הכי מרגשת ששמע מעודו, או להקה שבונה לעצמה קהל מעריצים אדוק במועדונים לונדונים אפלים. סיפורה של סלה סו הוא הכול פרט לזה, אבל גם לא "כוכב נולד". היא התגלתה על ידי חברת תקליטים הצרפתית "Because", עקב כמות השמעות מכובדת של השירים שלה ב"My Space". ההצלחה שלה שזורה עם התפתחות העידן הגלובלי והדיגיטלי. ואחרי "מיי ספייס" הגיעו 4 מיליון צפיות ב"יו-טיוב" ל"ראגאמאפין", ואחרי זה הגיע זמן לאלבום ראשון.

סלה סו שואבת את ההשראה המוזיקלית שלה משתי זמרות בעיקר, לוריין היל ואריקה באדו. את השם "סלה" (שמה האמיתי הוא סיין פוטסייס) היא לקחה משיר של לוריין המוקדש לבנה. היא לא מתביישת, ולהיפך, אפילו מתגאה בלהזכיר את באדו והיל כמודלים לחיקוי עבורה. בתחילת דרכה היא נהגה לבצע קאברים לשירים של השתיים, כולל "Appletree" המצויין של באדו ו"Lost Ones" הלא פשוט בכלל של היל. בתור כלל, ניתן לזהות השפעות נוספות של סלה, פשוט על ידי האזנה לקאברים שהיא מבצעת. ניתן למצוא באינטרנט גירסאות שלה גם ל"Valerie" של איימי וויינהאוס ול"Daydreamer" של אדל, אך אל תטעו, סלה סו אולי שואבת השראה מזמרות שונות, אבל התמהיל הייחודי שמתקבל כתוצאה הוא כל כולו היא.

קאבר של סלה סו ל"Appletree" של אריקה באדו.

  

 

האלבום עצמו מכיל שירים נוגים כמו "Please" ביחד עם סי לו גרין (שגם הפיק את האלבום), ושירים קיצביים שמקומם להפוך ללהיטים מאסיביים כמו "Crazy Vibes" או "This World". בשנה הבאה צפויה ההשקה של האלבום בארה"ב ובבריטניה ואז נוכל לראות האם היא תוכל לשחזר את ההצלחה שלה מצרפת ובנלוקס, וכתוצאה מכך, כמובן גם לחדור לחיינו כאן בישראל. בין אם זה יקרה ובין אם לא, המבחן האמיתי שלה יהיה באלבום השני, מה תעשה המוסיקאית המלנכולית אחרי שניצחה חרדות ופוביות? על מה יישאר לכתוב כאשר הכול שמח בחייה של סלה סו? אני, באופן אישי, מקווה שהיא תצליח לכתוב עוד אלבום דומה ברמתו, העיקר שהכול באמת יהיה שמח בחייה של סלה סו. היא לא באה להחליף את איימי וויינהאוס, אבל אם אתם מכורים וזקוקים לתחליף לאיימי בחייכם – הנה אחלה פיתרון בשבילכם.    

"This World" – השיר שפותח את האלבום וסוגר את הכתבה