המנהיגים הגרועים בהיסטוריה

הרי בפניכם מצעד קצר של שלושת המנהיגים הגרועים בהיסטוריה. אנחנו כאן ב WITD מגדירים גריעות של מנהיג במצעד זה לפי כמה רע שהוא עשה למדינה שלו, וחשוב שתבינו את זה כשלא תראו את אדולף היטלר מככב פה. אחרי הכל כשהוא עלה לשלטון ב-1933, האבטלה בגרמניה הייתה באיזור ה-30 אחוז, אחרי מלחמת העולם השנייה האחוזים היו אפסיים. בכל זאת, אם אנחנו כבר חייבים להתייחס - היטלר כן היה נכנס באיזור המקום השישי ברשימה, כי לגרום לדורות של גרמנים להרגיש לא נעים זה גם די גרוע. אני מחויב למינימום אמת היסטורית, הבנתם? אז הנה אנחנו מתחילים:

ובמקום השלישי.....

פול פוט 

אחרי קרב צמוד (ועקוב דם...הו, כל כך הרבה דם) עם צ'יאנג קאי שק הסיני, שסיים במקום ברביעי והמכובד, מגיע פול פוט למקום השלישי וזוכה במדליית ארד. הייתי מסביר לכם איך מבטאים את שמו על ידי העתקה לאנגלית, אבל אתם תבינו, וזה גם יהיה מצחיק יותר, אם אני פשוט ארשום שקוראים את זה פול פות. המנהיג הזה של קמבודיה הצליח במשך 4 שנות שלטון במדינה, בין השנים 1975-1979, לרצוח 1.7 מיליון מעמו, כשבצד השני של העולם בשנות השבעים אריק לא מצליח אפילו להשכיב את דונה. בסדר, הוא הצליח בסוף אבל לקח לו זמן, זה כל מה שאני אומר. 

מישהו עושה לו אצבע משולשת שמשתקפת בזכוכית?

  

ובמקום השני.....

יוסף ויסריונוביץ' ג'וגאשווילי סטלין

אין ספק, הבנאדם אגדה בתחומו. חזר מגלות בכלא בסיביר, רק כדי לעורר קצת מרידות קטנות של פועלים בגיאורגיה ובאזרבייג'אן, והופ - נשלח שוב לכלא בסיביר. כמו באטרס הבחור הזה. כמה שנים עוברות, מהפיכה בולשביקית- בלה בלה בלה- לנין מת. סטאלין מגלה לטורקיה את יריבו הגדול טרוצקי ב-1928. 12 שנה אחר כך,  כשטרוצקי בפאקינג מכסיקו, שוכב בסבבה שלו על החוף באיסלה מוחרס עם איזה מוחיטו או משהו כזה - סטאלין שולח איזה מתנקש והורג אותו. פייר, לא מניאק?      

סטאלין בן 24, ליידיז ;)

בני זונות לא סיפרו לי שמובמבר נגמר

עכשיו בקצרה כי אנחנו לא ערוץ ההיסטוריה ויותר מדויקים ממנו היסטורית, בין קולקטיביזם חקלאי שיצר רעב באיזורים הכפריים והמון אנשים מתו, עד ה"טיהורים הגדולים" של שנות השלושים. בין מחנות עבודה והוצאות להורג, המספרים מדברים על כך שסטאלין רצח בין 5 ל-60 מיליון מבני עמו. אנחנו נלך על 20, אבל גם נזכיר שזה תלוי מה אתם מחשיבים בני עמו. נסיים את החלק על סטאלין בסיפור שזיכה אותו בתואר "אב השנה": בנו יעקב, אשר היה קצין בצבא האדום, נלכד על ידי הגרמנים ב-1941. שנתיים אחר כך, הנאצים, אחרי התבוסה בלנינגרד, ניסו להציע עיסקת חילופי שבויים ולהחליפו תמורת גנרל פאולוס. סטאלין אז אמר: "לא אחליף חייל תמורת פילדמארשל". יעקב מת בכלא לא הרבה אחר כך, יש שאומרים שהוא נורה על ידי סוהר ויש שאומרים שהוא פשוט ניסה לטפס על הגדר החשמלית, שזה אפילו יותר נורא מ"נורה". בכל מקרה, שם את כל עניין ביבי-שליט בפרופורציות, לא? 

ובמקום הראשון.....

סקאר

רמה אחרת לחלוטין מכל האחרים כשזה מגיע ללהיות מנהיג גרוע. נתחיל מעלייתו האכזרית לשלטון. סקאר, אשר לא הרבה יודעים נולד בשם טאקה, שלח את הצבועים לארגן שעיטה של גנו במטרה לחסל את מופאסה וסימבה, אחיו ואחיינו. הם כמעט נחלצו כאשר מופאסה מצליח להציל את סימבה, אבל סקאר ללא בושה מפיל את אחיו הגדול היישר לתוך להקת הגנו השועטת. מופאסה צולל אל המוות שלו, סקאר מגלה את סימבה מחוץ ל-Pride Lands. 

להיות או לא להיות המנהיג הכי גרוע אי פעם?

כמו שראינו אצל סטאלין, להיות בנזונה למשפחה שלך אומר עליך הרבה, אבל הדבר הכי גרוע בסקאר, זה יכולתו לתפקד כשליט. בפחות משנתיים בשלטון, הוא הפך את ה-Pride Lands, שהייתה ארץ מופלאה עם ערך גבוה לנדל"ן ורבבות תיירים שמגיעים בקיץ, ארץ עם כלכלה משגשגת ואחוז התאבדויות מאוד נמוך של התושבים, ארץ עם קוד מוסר גבוה ומינימום ניסויים בבעלי חיים, חוץ מהאיפור הזה שכל הזמן נוסה על ראפיקי, אני חושב שזה היה על ידי ל'וריאל. את כל זה סקאר הפך לשממה, לארץ גוססת במשך פחות משנתיים. עכשיו, אני יכול להבין איך אפשר להרוג מיליונים מהתושבים שלך, אני לא מצדיק את המעשה אבל אני אומר שאני מבין איך באופן עקרוני יש אנשים שיש להם את היכולת הטכנית לעשות זאת. אבל איך לעזאזל אתה מצליח לגרום לנהרות להפסיק לזרום ולאגמים להתייבש? איך זה בכלל מצליח פאקינג לקרות? באמת... תסבירו לי איך זה אפשרי!

אתם יודעים כמה קשה זה להגיע למצב הזה תוך פחות משנתיים?????

מציב רף

בצד ימין אתם יכולים לראות בלוגים שאני ממליץ עליהם, אחד מהם הוא של קן לוין, אשר כבר כמה עשורים כותב לסיטקומים שונים בארה"ב. הוא כתב לסימפסונים, לכולם אוהבים את ריימונד, לפרייז'ר ולדארמה וגרג - אבל אף אחד לא מושלם. הבלוג של קן לוין נבחר לאחרונה על ידי המגזין טיים לאחד מ-25 הבלוגים הטובים ברשת, ויש לו גם יותר מ-8 מיליון צפיות אם אתם מאלה שחושבים שרייטינג מעיד על איכות. למרות שאם אתם קוראים את הבלוג הזה אז כנראה שאתם לא.

למה אני מספר לכם את זה? 

קודם כל כי הבלוג שלו מומלץ.

שנית, השבוע הוא חגג יומולדת 6 לבלוג, והסביר איך הוא התחיל. אז בהתחלה הוא היסס לגבי כתיבה מהחשש שזה לא יהיה מצחיק ושלא יהיה לו על מה לכתוב. הוא התייעץ עם חבר בלוגר שלו שייעץ כי הכי חשוב זה לכתוב כל יום. אם אנשים ייכנסו וייראו ששום דבר לא השתנה, הם לא יחזרו. אז עכשיו, לא רק שאין לו על מה לכתוב, אלא הוא צריך גם לכתוב על זה כל יום. 

אז בכל זאת למה אני מספר לכם את זה? 

אני הולך לנסות לעדכן משהו בבלוג כל יום! 

לפעמים זה יהיה מעניין, לפעמים מצחיק, לפעמים גרוע. מדי פעם יהיה לי משהו להגיד, ורוב הזמן יכול להיות שאני פשוט אצוטט מבלוגרים טובים ממני. קצת כמו היום. מתישהו אני צריך להגיע לשמונה מיליון האלה! 

אולי אני צריך לעבור לאנגלית?

לא בטוח, אולי לפעמים. כרגע אני אעדכן אותכם במה שעתיד להיות בבלוג אחרי המעבר לעדכון יום יומי: מחשבות לגבי סיטואציות מהיום -יום (כן, זה כל הקטע של יום יומי), שירים (כמו שהיו עד עכשיו), פוליטיקה ואקטואליה, כדורסל (בעיקר NBA עכשיו שהשביתה עומדת להיגמר), חוויותי כטבעוני טרי (התחלתי כבר לכתוב את הפוסט הראשון- הוא יפורסם בקרוב) וגם על אתאיזם, שאני די מאמין שהוא יותר נכון מהאופציה השנייה... איך זה נקרא? תאיזם! 

אז תישארו בסביבה, תירשמו מצד ימין, איפה שרשום Join my Cult (תצטרפו לחבר'ה שלי) ותתחילו לקבל עידכונים יומיים. כי כנראה עדכונים שבועיים על חייו של בטלן לא מספיקים

שבוע טוב אנשים! 

   

זוכר את זה, ארי שמאי? הא? הא?

ב-16 באוגוסט פורסמה ב-Ynet כתבה המסכמת תגובות של אישים שונים, בעיקר מעולם הזמר המזרחי, לפרשת מרגול שבדיוק התפוצצה. אותן התבטאויות היו ברובן אוהדות כלפי הזמרת, כמובן, תחת טיעונים חסרי כל בסיס של אלו שצוטטו שם. פוסט שפירסמתי בפייסבוק באותו יום, בצירוף קישור של הכתבה היה ככה, במילים המדוייקות הללו:


שיעור בטיעונים לא רלונטיים ונקיטת עמדות לא מבוססות:
אבי ביטר: "אפילו פרנק סינטרה הגדול שר למאפיה"
"אני לא מאמין שזמרת בקנה מידה כזה גדול תעשה דברים כאלה"
"גם זמרים אשכנזים מחוברים לעולם התחתון"
ארי שמאי: "לעולם לא אאמין שהיא באמת שלחה עבריינים לאמרגן שלה"
"לא רק הזמרים המזרחים קשורים לעולמות הפשע, מספיק להיזכר בדודו טופז"
יוני רועה: "יש קשר בין עולם הפשע לזמרים המזרחיים בכך שזה ז'אנר שהם אוהבים"



אתעלם לרגע מההשוואות הגרועות לסינטרה ולדודו טופז, שברור כי אין להן כל קשר למציאות, ואתייחס למה שבאמת מפריע לי, התבטאויות שקהל מסויים אשכרה מייחס להן חשיבות. התבטאויות כמו זו של אבי ביטר ("אני לא מאמין שזמרת...") מגלמות את כל מה שאני שונא בתהליך נקיטת עמדות של האדם הממוצע. בטרם התבררה חצי עובדה, בטרם הגברת צנעני עצמה הספיקה להגיב להאשמות, אנשים מחפשי כותרות כמו אדון ביטר מיהרו למסור את עמדתם על סמך התפיסה שלהם על הזמרת. באותה מידה יכלו גם לשאול אדם מהרחוב והוא היה עונה על סמך היכרותו, אפילו הטלוויזיונית, עם מרגול. סטיתי מעט מן הנושא. בכותרת כתוב "שמאי". 

מעל כולן הרגיזה אותי תגובתו של ארי שמאי, כנראה מעצם היותו עו"ד, שבתגובה לאותו פוסט בפייסבוק, כתבתי כך:

מעצבנת אותי דרך הסקת מסקנות של אנשים. באמת שנראה לי שכל המרואיינים בכתבה גוייסו על ידי אנשי היח"צ של מרגול כדי להתקיף את התקשורת בהצהרות על חפותה. הבעיה: שנותנים לאנשים כמו אבי ביטר להגן על מרגול, מה אתם מצפים? האכזבה: עורך דין בישראל שאומר משפט כמו "לעולם לא אאמין שהיא באמת שלחה עבריינים לאמרגן שלה" - אפילו אם היא תתוודה? אפילו אם יימצאו הקלטה של שיחת טלפון בה היא שולחת עבריינים? 


לא עבר "עולם". עברו שלושה חודשים בסך הכל, והנה, מרגלית צנעני מאשרת ומודה. לגבי ארי שמאי? הוא לא צריך להודות שטעה, הזיכרון שלנו קצר מספיק מכדי להכיל את כל השטויות שאנשים מדברים. כמו שמאי אמיתי, הוא יכל להעריך, בעת אמר את אותם דברים, כי הנזק הפוטנציאלי באם תוכח אשמתה - יהיה מזערי. לעיתים רחוקות אנחנו זוכרים מה אנשים אמרו כשהם אמרו משהו, אבל אנחנו כן זוכרים שהם דיברו, ואנחנו מפתחים קונספציה מסויימת לגבי אופי הדברים. במקרה זה, ארי שמאי קיבל כמה שורות בכתבה ראשית ב-Ynet, יצר רושם של אמפטיה כלפי הזמרת, ובו בעת "אנטי ממסדי". הוא יודע שהוא לא צריך לעמוד מאחורי הדברים שאמר. 


דרך אגב, משהו קטן על פייסבוק - ארי שמאי ואסף אטדגי חברים. לא יודע מה איתכם, אבל אם מישהו היה מגן באופן נחרץ על מישהי ששלחה אלי את העולם התחתון, זו עילה מספקת ל unfriend את אותו אדם. 

דופק את ראשי בקרש של המיטה

כדי לשמור על הבלוג בחיים, הגיע הזמן לפוסט נוסף - אבל אין לי ממש זמן לכתוב עכשיו אחד כזה. 

אז הנה שיר ישן שלי שעוסק בסוגיה "מערכת יחסימית", שנייה לפני שהולכים לישון.... תמיד.

הז'אנר נקרא ספוקן וורד ואם שמעתם אותי פעם מבצע את השיר הזה על במה, נו אז הייתם ביום ההוא בבלום בר.

הנה שיר:

תראו אני אולד פאשיין, אולד סקול, אולד ספייס

אולד קאט וניו טריקס לא באים לי נייס

יש שיאמרו בחור אנלוגי בעולם דיגיטלי

אז כשעשיתי דיגי לטלי, היא הסתובבה ואמרה לי

אתה אף פעם לא עושה בשבילי שום דבר רומנטי

תפסה אותי לא מוכן זאתי, כי אני כבר תוך כדי נמנמתי

ואני בקטע של פרחים מדי פעם והליכות ארוכות בים על החול

אבל היא לא רוצה בחור רומנטי, היא רוצה בחור פוסט-רומנטי שישים לה איזה- פוסט רומנטי על הוול

ואני יודע מה זה פוסט רומנטי, אבל מעדיף להכין לך איזה טוסט רומנטי כשאת בחורף מתחת לפוך

ואם הייתי פלצן הייתי מוסיף גם איזה רוברט פרוסט רומנטי, אבל יודע מנסיון שפלצנות לא הולכת טוב עם פוך...

אפילו אם אותנו זה תמיד מצחיק

והנה היא שוב/ שומרת את כל הבעיות שלנו לשיחות כרית

ומתלוננת שאני מתעפ"ץ מולה, נו, למה ציפית?

אני משתדל להתרכז אבל מוצא את עצמי לפעמים מחוץ לשיחה

רק קולט ממנה מילים בודדות ושוב את רגלי מחוץ לשמיכה

קופאות לי האצבעות ברגליים ונדמה לי שזה השם שלו שהיא שוב אומרת

השמיכה הזאת קצרה בשביל שניים, מחר אצעד לי לבד בדרך הפחות מתויירת


אחחח.... זה מה שהנכדים שלכם יילמדו לבגרות בספרות, תאמינו לי

הבלוג חוזר כדי להמליץ על זמרת - קוראים לה סלה סו

אין לי מושג איך הגעתי לזה. ייתכן שהיה זה חבר ששלח לי לינק, אולי סתם שיטוטים חסרי פואנטה ב"יו-טיוב" בניסיון להתחמק מכל סוג של עשייה פרודוקטיבית. אני לא זוכר כעת איך זה קרה, איך לפני בערך שנה וחצי הגעתי לסרטון עם קצת מעל 4 מיליון צפיות הנושא את הכותרת המעט גזענית "נערה לבנה חורזת כמו ג'מאייקנית" – אבל אני ממש שמח שזה קרה. בסרטון, סלה סו (Selah Sue), נערה בלגית אז בת 19, עולה עם גיטרה אקוסטית ומבט מבויש בעיניים ומבצעת גירסא גולמנית ומחוספסת של הלהיט הראשון שלה "ראגאמאפין", במהלכה היא שובה אולם שלם בעזרת הקסם הבלתי נגמר שלה. אולם שלם ולפחות בחור אחד שיושב מול הלפטופ שלו, פותח גוגל במקביל וכותב "כרטיסי טיסה לבלגיה" בשורת החיפוש. היום, חצי שנה אחרי שסוף סוף יצא אלבום הבכורה שלה, הגיע הזמן לספר לכם על הזמרת הכי מגניבה שאתם עדיין לא מכירים.  

נערה לבנה חורזת כמו ג'מאייקנית ב"יו-טיוב" (הגירסא עם ה-4 מיליון צפיות הוסרה אבל זה אותו סירטון בדיוק).

סלה סו גדלה בעיירה לפדאאל בבלגיה, עיירה כל כך קטנה וחסרת חשיבות, שאני לא יכול לספר לכם אפילו כמה קטנה היא, כי לפי ויקיפדיה, היא ממש חסרת חשיבות. לעומת התמונה של העיירה הבלגית השלווה, שנות התבגרותה לוו בבעיות פסיכולוגיות רבות. היא פיתחה אובססיות מורבידיות, ביישנות פתולוגית, וסבלה רבות מהערכה עצמית נמוכה. נעה על סקאלה שבין חוסר ביטחון עצמי ומלא פוביה-חברתית, המסבירה את המבט המבויש הזה שסיפרתי עליו. היום, היא יכולה לספר על הפסיכולוגים שעזרו לה, לפני שלימודי פסיכולוגיה עזרו לה אף יותר. סלה עולה על במות מגיל 16, רק היא וגיטרה אקוסטית שיושבת לה עם רצועה על הצוואר, אל מול כל הפחדים הכי גדולים שלה. על זה היא שרה "אבל אני, אני צריכה להתמודד עם זה, זאת מי שאני ושום דבר יותר. אז תפסיקי להתבכיין, תשתלטי על עצמך ושירי את השיר המזדיין" (מתוך Fyah Fyah). פתאום הנערה התמימה והשבירה לא נראית כל כך תמימה ושבירה, נכון?

פייה פייה (אש אש). על פחדים, דיכאונות, משברים ולהיכנס בהם בכל הכוח.

  

סיפור ההצלחה שלה הוא, למעשה, זהו של העולם המודרני. אין פה רגע קסום ומקרי כמו בסיפורים הרומנטיים בהם אמרגן צעיר מבלה בטעות בערב מיקרופון פתוח, רק כדי לשמוע את הזמרת הכי מרגשת ששמע מעודו, או להקה שבונה לעצמה קהל מעריצים אדוק במועדונים לונדונים אפלים. סיפורה של סלה סו הוא הכול פרט לזה, אבל גם לא "כוכב נולד". היא התגלתה על ידי חברת תקליטים הצרפתית "Because", עקב כמות השמעות מכובדת של השירים שלה ב"My Space". ההצלחה שלה שזורה עם התפתחות העידן הגלובלי והדיגיטלי. ואחרי "מיי ספייס" הגיעו 4 מיליון צפיות ב"יו-טיוב" ל"ראגאמאפין", ואחרי זה הגיע זמן לאלבום ראשון.

סלה סו שואבת את ההשראה המוזיקלית שלה משתי זמרות בעיקר, לוריין היל ואריקה באדו. את השם "סלה" (שמה האמיתי הוא סיין פוטסייס) היא לקחה משיר של לוריין המוקדש לבנה. היא לא מתביישת, ולהיפך, אפילו מתגאה בלהזכיר את באדו והיל כמודלים לחיקוי עבורה. בתחילת דרכה היא נהגה לבצע קאברים לשירים של השתיים, כולל "Appletree" המצויין של באדו ו"Lost Ones" הלא פשוט בכלל של היל. בתור כלל, ניתן לזהות השפעות נוספות של סלה, פשוט על ידי האזנה לקאברים שהיא מבצעת. ניתן למצוא באינטרנט גירסאות שלה גם ל"Valerie" של איימי וויינהאוס ול"Daydreamer" של אדל, אך אל תטעו, סלה סו אולי שואבת השראה מזמרות שונות, אבל התמהיל הייחודי שמתקבל כתוצאה הוא כל כולו היא.

קאבר של סלה סו ל"Appletree" של אריקה באדו.

  

 

האלבום עצמו מכיל שירים נוגים כמו "Please" ביחד עם סי לו גרין (שגם הפיק את האלבום), ושירים קיצביים שמקומם להפוך ללהיטים מאסיביים כמו "Crazy Vibes" או "This World". בשנה הבאה צפויה ההשקה של האלבום בארה"ב ובבריטניה ואז נוכל לראות האם היא תוכל לשחזר את ההצלחה שלה מצרפת ובנלוקס, וכתוצאה מכך, כמובן גם לחדור לחיינו כאן בישראל. בין אם זה יקרה ובין אם לא, המבחן האמיתי שלה יהיה באלבום השני, מה תעשה המוסיקאית המלנכולית אחרי שניצחה חרדות ופוביות? על מה יישאר לכתוב כאשר הכול שמח בחייה של סלה סו? אני, באופן אישי, מקווה שהיא תצליח לכתוב עוד אלבום דומה ברמתו, העיקר שהכול באמת יהיה שמח בחייה של סלה סו. היא לא באה להחליף את איימי וויינהאוס, אבל אם אתם מכורים וזקוקים לתחליף לאיימי בחייכם – הנה אחלה פיתרון בשבילכם.    

"This World" – השיר שפותח את האלבום וסוגר את הכתבה